החריג כמשל (קטע ממאמר שפורסם בכתב העת "תכלת", קיץ 2008)
בספרו הפילוסופי הגדול 'מורה נבוכים' מנסה הרמב"ם להתמודד עם המתח שבו שרוי האדם המנסה ליישב את דברי התורה עם התבונה. מקורו של מתח זה הוא בחוסר ההתאמה בין תיאורו האנתרופומורפי של אלוהים במקרא ובין מסקנותיה הרציונליות של התבונה, השוללות כל דמיון בין האל ובין האדם. כדי לפתור סתירה זו נעזר הרמב"ם, בין השאר, בכלי ספרותי מוכר: המטפורה. ב'מורה נבוכים' הוא קובע כי "דיברה תורה בלשון בני אדם"; במקרים מסוימים, הוא גורס, אין לקרוא את דברי המקרא כפשוטם, אלא יש להתייחס אליהם כאל דימויים המנחילים רעיונות מופשטים. בדרך זו, המביאה בחשבון את ההיבט המטאפורי, אפשר לפרש את התורה באופן רציונלי ולפייס בין התבונה ללשון התורה.
עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם מביא למסקנה שבאותו האופן עצמו אפשר לקרוא גם את 'מורה נבוכים'. הרמב"ם הרי מעיד על חיבורו זה כי אף הוא, כמו המקרא, מכיל רובד נוסף, "איזוטרי", של הגות, המיועדת לאלה הניחנים בכישורים האינטלקטואליים הנחוצים להבנתה. לפיכך, כשם שאין להבין את התיאורים המקראיים של האל כפשוטם, כך אפשר לאתר גם באמירות של 'מורה נבוכים' משמעויות תיאולוגיות ופילוסופיות שאינן גלויות לכל.
... הנחת היסוד שאימץ הרמב"ם... היא שהאל שונה בתכלית מכל דבר שיש באפשרותנו להשיג בחושינו. אין לייחס לו תכונות או מאפיינים אנושיים או חומריים; ניתן להציגו רק על דרך השלילה, דהיינו באמצעות הדגשת ההבדל הרדיקלי בינו ובין העולם הזה וכל המצוי בתוכו.
... הנחת יסוד זו, המשתלבת במסורת האינטלקטואלית של "התיאולוגיה הנגטיבית", מחייבת את הרמב"ם להסביר את המופעים האנתרופומורפיים של האל במקרא, משימה שהוא נוטל על עצמו ב'מורה נבוכים'...
מן התיאולוגיה הנגטיבית של הרמב"ם נגזרת גם תפיסת ההשגחה שלו. הרמב"ם גורס כי האדם אינו יכול לדעת מאומה על מהותו של אלוהים באופן ישיר, אך הוא יכול ללמוד על האופן שבו פועל האל מתוך התבוננות מעמיקה בטבע. היצירה ,ככלות הכל, מעידה על יוצרה, והכרת הבריאה מאפשרת לאדם לדעת יותר על הבורא (וזהו הטעם, לדעתו של הרמב"ם, שלימודי המדעים הם בגדר ציווי דתי). מן ההתבוננות בעולם עולה שהטבע מתנהל על פי חוקיות ואינו כפוף למקריות עו לגחמותיו של האל. זריחתה של השמש בכל בוקר, לדוגמא, היא חלק מן החוקיות הטבעית, ואין לחשוש כי תופרע או תיפסק בגין מאוויים אנושיים או התערבות אלוהית שרירותית. בורות לגבי התנהגותו של הטבע גורמת לאי-הבנה לגבי פעולותיו של האל ומובילה לתפיסה השגויה המייחסת לו השגחה פרטית על כל אחד ואחד מבני האדם והתחשבנות דקדקנית עם כל אחד ואחד מן המעשים שהם מבצעים. טעות מולידה טעות, וגרוע מכך – כפירה: המחזיקים בתפיסה כה פשטנית של ההשגחה עלולים לפרש גילויים של סבל ושל אי-צדק בעולם כהוכחה למוגבלותו של האל או לשרירות לבו.
כנגד השקפה פגומה זו מציג הרמב"ם תיאוריית השגחה המדגישה את חיצוניותו של אלוהים ביחס לעולם. לגישתו, אף שהאל אינו מתערב כל העת בבריאה, התנהלותו של הטבע על פי חוקיות קבועה מראש הי-היא ההשגחה העליונה. מי שתופס נכונה את מקומו בעולם ומעמדו ביחס לאל אינו רואה בכאב או בסבל ענישה אלוהית, אלא חלק בלתי נפרד מן הסדר הטבעי ומן החוקים המושלים בו. מן הצד האחר, מי שנתפס לאשליה היהירה שהיקום סובב סביבו, ושהאל עוסק באמת ובתמים בטיפול צמוד בו, עלול לחוש לעתים כי ההשגחה נשללת ממנו.

להזמנת הרצאות
שם:
דוא"ל:
טלפון:
הערות: