אני ממתקלחות הבוקר. בני האדם, כך אני חושבת לפעמים, נחלקים למתקלחי בוקר ומתקלחי ערב. אצלי זו התחלת היום. בלעדיה אַיִן.
במקלחת מתרחש תהליך איטי שדורש עדינות ומיומנות כמעט כירורגיות. התהליך הוא מציאת הנקודה האחת-שאין-בלתה בה המים נמצאים בדיוק בטמפרטורה הנכונה. מילימיקרון ימינה – הם קרים מדי. ננו-תנועה שמאלה – והם חמים מדי. הנקודה הזו, בה המים בדיוק בטמפרטורה הנכונה (שהיא שונה עבור כל אשה ואיש), והגוף מרגיש כאילו הוא עטוף ברחמו של גן העדן.
כך הוא בדיוק "הרגע המכריע" בצילום רחוב. נקודת זמן מדוייקת, קריטית, בה הסיפור הוא בשיאו. אלפיונית השניה לפני כן – לא. מיקרונית השניה אח"כ – גם לא. יש את הרגע הזה, האחד, היחיד, שבו הכל מתנקז לאיזשהו שיא סיפורי נכון. מיוחד וחד-פעמי.
וזוהי מומחיותה של צלמת הרחוב. לזהות את הרגע המכריע, לארוב לו, להמתין לו, לכוון את כל נשימתה, ראייתה, מחשבתה, לדעת מה יהיה הפריים ומה תהיה הקומפוזיציה, ומהי חשיפת האור המתאימה, והיכן לעמוד, ואיך, ומה בפנים ובמה בחוץ. וכמו המים במקלחת – זה דורש עדינות, מיומנות ודיוק כמעט-כירורגיים. אך בשונה מהמקלחת, בה אפשר להמשיך לחפש ולחקור ולתקן, ברחוב – זה היה ואיננו. כהרף עין.